גמרא
פירוש
לֹא יְעָרֵב בּוֹ מַחְשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת.
פִּיגּוּל זֶה חוּץ לִמְקוֹמוֹ.
יִהְיֶה מְלַמֵּד שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
וְהַנֶּפֶשׁ הָאוֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם וְאֵיזֶה זֶה חוּץ לִזְמַנּוֹ דְּגָמַר עָוֹן עָוֹן מִנּוֹתָר דְּדָמֵי לֵיהּ בְּזָ״ב.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא לְדִידָךְ שְׁלִישִׁי דְּפָרָשַׁת קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ מַאי דָּרְשַׁתְּ בֵּיהּ הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמָקוֹם שֶׁיְּהֵא מְשׁוּלָּשׁ בְּדָם בְּבָשָׂר וּבְאֵימוּרִין.
תִּיפּוֹק לִי מִקְרָא קַמָּא אִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִדְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן שְׁלִישִׁי.
אָמַר רַב אָשֵׁי אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב מַתְנָה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
— לא יערב בו מחשבות אחרות, כי מחשבה אחרת של פסול מועילה ופוגמת את תוקפה של מחשבת פיגול.
״פגול״ — זה המחשב מחשבת חוץ למקומו.
״יהיה״ (ולא ״יהיו״) — הרי זה מלמד שמצטרפין חצאי כזית של מחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו זה עם זה לכדי שיעור שלם לפסול את הקרבן.
״והנפש האכלת ממנו עוונה תשא״ — ״ממנו״ הרי זה מיעוט, לומר שהעונש האמור ב״עוונה תשא״ מתייחס לחטא אחד ולא שנים האמורים בפסוק זה, ואיזה זה? שמחשב מחשבת חוץ לזמנו, דגמר [שלומד] שעונש זה כרת הוא בגזירה שווה ״עון״ ״עון״ מנותר (ויקרא יט, ח), משום דדמי ליה [שדומה לו] בז״ב, כלומר, שהוא פסול התלוי בזמן, וישנו גם בבמה.
אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: לדידך [לשיטתך], ״שלישי״ שבפרשת ״קדשים תהיו״ (ויקרא יט, ז) מאי דרשת ביה [מה אתה דורש בו]? השיב לו רבא: ההוא מיבעי ליה [אותו דבר נצרך לו] שאין מחשבה חוץ למקומו שייכת אלא למקום שיהא משולש, בדם בבשר ובאימורין, שלגבי שלושתם הוא מוגדר כחוץ למקומו.
ומקשים: תיפוק [תצא] לי הלכה זו מקרא קמא [מן המקרא הראשון] ״אם האכל יאכל״ בפרשת צו, מדאפקיה רחמנא [מפני שהוציא אותו הכתוב] בלשון ״שלישי״ (ויקרא ז, יח) שהרי לשיטת רבא משם נלמד גם דין חוץ למקומו!
אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה הזו לפני] רב מתנה, אמר לי: אי מהתם הוה אמינא [אם משם הייתי אומר]: ״שלישי״ — הרי הוא פרט, ״פגול״ — הוא כלל, ולפי כללי מדרש הכתובים, כשיש פרט וכלל נעשה כלל מוסף על הפרט, ואיתרבו [ויתרבו] גם שאר המקומות שאינם ״משולשים״, קא משמע לן [משמיע לנו] שדווקא בזה ולא באחר.
א עד כאן שיטות האמוראים בענין זה. ומעתה מביאים דברי התנאים. תנו רבנן [שנו חכמים]: ״ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא יירצה״ (ויקרא ז, יח), אמר ר׳ אליעזר: כוף אזנך לשמוע מה פירושו האמיתי של הפסוק: במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר. ושמא תאמר: או אינו אלא מדבר כמשמעו, באוכל מזבחו ליום השלישי שאין הקרבן מרצה? הרי זה בלתי אפשרי, אמרת: אחר שהוא כשר שהיה הקרבן כשר בימים הראשונים, יחזור ויפסל למפרע, אם ייאכל אחר כך ביום השלישי?
אמר לו ר׳ עקיבא: הן, דבר זה אפשרי, הרי מצינו בזב וזבה שפסקו מזיבתם, ושומרת יום כנגד יום שראתה דם זיבה יום אחד וביום שאחר כך שוב לא ראתה, שהן בחזקת טהרה לאחר שטבלו, וכיון שראו זיבה באותו יום סתרו את מה שהיה קודם לכן, ומה שנגעו בו טמא למפרע כאילו לא טבלו. אף אתה אל תתמה על זה שעבר זמנו, שאף על פי שהוכשר — שיחזור ויפסל למפרע.
ועוד אמר ליה [לו] ר׳ אליעזר ראיה נוספת: הרי הוא אומר בפסוק זה ״המקריב אותו לא ירצה״, ללמדנו כי מדובר על דבר שכבר בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל ביום השלישי. ושמא תאמר: או אינו אומר ״המקריב״ אלא זה כהן המקריב, שהוא הנפסל על ידי כך? אם כן די היה לכתוב ״המקריב לא ירצה״, כשהוא אומר ״אתו״ משמע שבזבח הוא מדבר, ואינו מדבר בכהן.
בן עזאי אומר: ״אתו״ מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: ״כי תדור נדר לה׳ אלקיך לא תאחר לשלמו״ (דברים כג, כב), יכול אף מאחר נדרו יהיה בלא ירצה? תלמוד לומר: ״אתו״ למעט, אותו האמור כאן הוא בלא ירצה, שאין דמו מכפר, ואין המאחר נדרו בלא ירצה, אלא מביא קרבנו ומתרצה בו.
אחרים אומרים: הראיה שפסוק זה נאמר בפיגול ולא בנותר, היא ממה שנאמר ״לא יחשב״ לומר שבמחשבה לאוכלו לאחר זמנו הוא נפסל, ואינו נפסל באכילתו לאחר זמנו בשלישי.
ושואלים: ובן עזאי, שדרש ״אותו״ לענין אחר, מה שלמד ר׳ אליעזר מ״אותו״ שבזבח הכתוב מדבר ואינו בכהן, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: נפקא ליה [יוצא לו] הדבר מכמו שלמדו אותו אחרים, מ״לא יחשב״, שאינו נפסל בשלישי, וזה לא ניתן להיאמר אלא על הזבח, ולא על הכהן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מדכתיב [ממה שנאמר] ״לא ירצו״, ו״לא ירצה״ משמע כי זיבחא [זבח] הוא, ששייכת בו לשון ריצוי, ואינו מדבר בכהן.
ושואלים: ובן עזאי, אותה הלכה שאותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה, מהכא נפקא [מכאן היא יוצאת]? מדברי אחרים נפקא [היא יוצאת]! דתניא [ששנויה ברייתא], אחרים אומרים: יכול יהא בכור שעיברה (שעברה) שנתו כלומר, שהקריבו אותו לאחר השנה הראשונה לחייו,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush